            |
||||||||||||||||
 |
||||||||||||||||
 |
1." ברעם הוא בירעם"
- כתב
אמנון גופר
2. "טיול סתווי בחלום שהתגשם"-
מאת עמוס דגני המדשאה הפתוחה ביד למייסדים מזמינה אותי אל הגן. אני מביט באנדרטה לזכר 03 המשפחות הראשונות ומנסה להבין את פשר חלומם. מה טלטל אותם לכאן? רחוק מנוף הדנובה, שאדוותה לוחכת חרש את החוף, רחוק מהוריהם הזקנים שנותרו מאחור, משפה שינקו עם חלב אמם... נותן לעצמי אלף פירושים: שנאת הזר, הרצון להיות בעליה של פיסת אדמה, בארץ שיוכלו לקרוא לה "שלי", להלחם עליה, להיקבר בה... "סופות בנגב" – הפרעות שהתרחשו בדרומה של רוסיה ב-1881, הבהירו ליהודי מזרח אירופה שאינם רצויים עוד על אדמתה. שניים וחצי מליון יהודים ארזו את צרורותיהם ויצאו לתור להם חיים חדשים במערב. באותה עת הגיעו לרומניה שתי דמויות מרתקות: אלעזר רוקח מגיא אוני וסר לורנס אוליפנט מלונדון. שניהם הפליאו בשבחה של ארץ ישראל, שעציה נוטפים דבש ונהרותיה שוצפים אל אגמים שורצי דגה... קומץ מיהודי רומניה, שאלפיים שנה התפללו לציון וראו בעיניים כלות כיצד קמות להן מדינות לאום חדשות – איטליה, גרמניה, רומניה, החליטו שהגיעה השעה. הם מכרו את רכושם, עלו על האוניה "טטיס" שהמתינה להם על גדות הדנובה ושמו פעמיהם לארץ ישראל.
גבעת זמארין האגודה ברומניה רכשה בשמם את אדמת הכפר "זמרין" ובחנוכה תרמ"ב (2881) עלו הראשונים על הקרקע. חוצה את הכביש אל בית הקברות. על חומתו כתובת: "באנו לארץ אבותינו לשם מטרה קדושה, שום בית אחר אין לנו בעולם, פה נחיה ופה נמות". כך ענה המתיישב לייב הרשקו לשליחו של הברון הירש, שהציע למתיישבים שנותרו בלא פרוטה נחלה בארץ אחרת. אני נכנס לבית הקברות ומבין את משמעות המילים. שמש סתווית מפיחה מעט חום בעצמותיי. רוח באה מן הים, מרחפת בין הקברים, לוחשת "הקיץ תם". הכתובות על המצבות מסגירות מה שאפו להיות: יראי שמים, תמימים, צנועים, נקיי כפיים, חרוצים, דבקים בארץ כמו פרץ הרצנשטיין ש"לבניו אחריו ציווה במרץ, נא אל תעזבו את הארץ", כמו המצבות על קברי הילדים שמתו ברעב ובמלריה בטרם ניתן להם שם, כמו שרה אהרונסון שבחרה במוות ובלבד שלא למסור את חבריה וד"ר הלל יפה "רופא המושבות" והגיורת שרה מתילדה קלווין שבקשה לכתוב על קברה: "עמך עמי, אלוהייך אלוהיי..." והרב שמחה בונים אוסוביצקי – אביו של ראובן גואל האדמות... ביציאה מביט אלי הברון מראש מגדל המים, שהחל את דרכו כחבית של יין. חולף בשער וצועד לי מעדנות במורד רחוב האיכרים. מגלה כיצד אדריכל גרמני מגשים חלום צרפתי, בעזרת בנאים מצפת, חומרי גלם מביירות ורעפים ממרסיי ואיך בדרך אבדו התמימות והעצמאות. ב"יקב סמדר" אני טועם מחביות היין, ב"חצר ברקוביץ" מהגבינות הביתיות, ב"ענבלים" אני עומד נפעם מול כלי העבודה שנשתמרו בחצר. אני יכול כמעט לשמוע את הפועלים הערבים מניפים את קלשון העץ ומעיפים באוויר את השעורים בשירת "תרחא-פרחא" כדי להפריד את המוץ מהתבן. בימי ששי אפשר להאזין כאן לצלילי הנבל של עדינה הר עוז.
חורשת לנגה בבית אהרונסון אני חווה מסע בזמן. משק כנפי ההיסטוריה מרפרף על הריהוט הדמשקאי המוקפד, על כלי האוכל היפיפיים, על חריטות השיבולים של הנגר ריבניקר. אבל כל אלה ההם רק תפאורה. הכתלים העתיקים מספרים את סיפורה העצוב של משפחה שעמדה בעין הסערה: להתכופף עד ייתם שאון המלחמה או להסתכן ולעזור לבריטים בתקווה שיאפשרו לנו להקים בית לאומי – סיכון מול סיכוי. אם מתאמצים אפשר כמעט לחוש בנוכחותם של זיידה פישל שהקים משק משגשג, אהרון שגילה את "אם החיטה", אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי המתחרים על חסדיה של שרה שרכבה כשודד, אהבה כאילו אין מחר, לחמה עד כלות והלכה גאה אל מותה. ברחוב הפקידים, בין היקב לבית הפקידות, אני נכנס לבית הכנסת "אוהל יעקב" שנתן למושבה את שמה ב – 6881, מעיף מבט על בית האגודה לעזרה הדדית "הלוואה וחסכון" שהקימו האיכרים כשמגיפת הדבר השמידה את העדרים בשנת 3091, נותן מנוחה לרגליי ב"שפציר גרדן" המחודש. במוזיאון העלייה הראשונה אני לומד על היקף המפעל הציוני של משפחת רוטשילד, על אורח החיים במושבות הראשונות, על המאבק בין פקידי הברון, שחשו כמי שנשלחו מפריז לארץ גזירה, לבין האיכרים, שכל רצונם היה לפדות את אדמתם ולחיות מפריה. באחוזת כרמל אני מגלה מה קורה כשבחור גרמני מלנכולי מתאהב נואשות בצ'לנית לונדונית מלאת חיים, מחזר אחריה בהתמדה שבע שנים וכשהוא כובש סוף סוף את לבבה הוא לוקח אותה לירח דבש בזכרון יעקב ובונה לה אחוזה, שהופכת במהרה לסלון התרבותי של ארץ ישראל. הסוף עצוב. ועתה, כשהערב יורד, אני בוחר לי פינה מול הים. השקנאים שחגו כל היום, נישאים על גלי האוויר החם, נחתו לשנת הלילה, כרסם מלאה, חולמים על ארצות החום. השמש שולחת זהרורים אל בריכות הדגים ועוד מעט קט יצלול כדור האש אל הים. עת להיפרד. איך מגיעים: יורדים מהכביש המהיר תל אביב – חיפה (מספר 2) במחלף זכרון יעקב, חוצים את צומת פרדיס לתוך וואדי מילח ופונים ימינה בכביש העולה לזכרון יעקב. נוסעים בדרך רבין עד הכיכר ופונים ימינה לכיוון מרכז המושבה. אחרי הכיכר השלישית מחפשים חניה ויוצאים למסלול הרגלי. משך המסלול כשלוש שעות . הכניסה לבית אהרונסון (0210936-40) ולמוזיאון העלייה הראשונה (7774926-40) בתשלום. |
 |
||||||||||||||
|
|
||||||||||||||||
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
